מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה. בסוף פרק אלו מציאות (דף ל''ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו:

ומ''ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'. שם בגמ':

(ג־ד) היה כהן וכו'. שם משנה. ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו. גם זה שם:

פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'. משנה שם. ומ''ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה. שם (דף ל''ג):

מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו. ברייתא שם:

מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל''ב ל''ג) וכתנא קמא. ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'. מימרא שם:

מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. ומ''ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו. משנה שם:

בהמת העכו''ם וכו'. שם (דף ל''ב:) בהמת עכו''ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב''ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ''מ לעולם צער ב''ח דאורייתא והתם בטעינה א''ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו''ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א''ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו''ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע''ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר''י הגלילי היא דאמר צער ב''ח לאו דאורייתא מ''מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי''ל צער ב''ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור''ש מדברי שניהם נלמוד צער ב''ח דאורייתא ואע''ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע''ג דר''י הגלילי פליג ואמר צער ב''ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי''ף והגאונים צער ב''ח דאורייתא והשתא מ''ש רבינו גבי בהמת העכו''ם אם היה העכו''ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ''ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב''ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב''ח דרבנן וכר''י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר''י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר''י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע''כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב''ח דאורייתא: כתב הטור בסימן רע''ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו''ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו''ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו''ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ''ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו''ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול''ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ''ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ''ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: ועל הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע''ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול''נ דמעיקרא לק''מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. ומ''ש רבינו אבל בהמת העכו''ם ומשאו וכו'. שם:

(י־יא) חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'. תוספתא (פ''ב דב''ק) כתבוה הרי''ף והרא''ש ר''פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב''ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול''נ דה''פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל:

ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'. ברייתא שם (סנהדרין דף ל''ב) ופירש רש''י קרובה לעירה:

הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע. בסוף פרק אלו מציאות (דף ל''ב ל''ג):

השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'. שם (דף ל''ב:) ת''ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב''ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש''י שונא שאמרו קס''ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ''ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב''ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א''ה הוא וא''כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא''ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה''ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י''ל דבפרק ע''פ (דף קי''ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו''ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א''ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא''ת א''כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב''ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א''ה י''ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו''ם בשכר כמ''ש התוס'. ועל מ''ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי''ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה''ה לטעינה שהוא כאוהב: סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס''ד